מאמרים
|
בדרך לכפר יהושעמאת: דורון לוריא"אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו עמי מן הכפר ועדיין הוא כמוס עימדי במדור מיוחד לו בגנזי לבי – אותו העולם המשונה, הפלאי, היחידי". ח"נ ביאליק, ספיח"מקום פירושו לא רק התחלה אלא גם סיום; יש לסיים אותו, להפכו למסוים, בעל צורה מסוימת – זה מה שממקם מקום, שם נקודה, מתחיל פרספקטיבה, מושך קו אופק, יוצר עולם, בורא דמות, תולה תקווה, מקדם עלילה. באופן אחר – סיום משמעו שיבה, כמו בחזרה על, ביצירה של שגרה, כמו גם בחזרה אל, בישיבה, באפשרות ... להמשך |
|
האיש ש(כמעט) ירה באלי שמיר או: ביל הנקוק והמערב הפרועמאת: דורון לוריאבהולנד של המאה ה- 17, "תור הזהב" אך גם דור ההתמחויות בתחומים צרים ומוגדרים היטב בעולם הציור, סברו רבים כי ציירי דיוקנאות הם הנחותים שבציירים. ככלות הכול, צייר המתמחה, לדוגמה, בתיאור סצינות מקראיות או מיתולוגיות, חייב להמציא את הקומפוזיציה ולביים אותה, יש לו סיפור טוב (ואולי אף דרמטי) מן המוכן, והוא נותן יד חופשית לדמיונו היוצר בשמשו בו־זמנית כמלהק, כמלביש, כתאורן ועוד. לפי תפיסה זו – צייר הדיוקנאות הוא בסך הכול מעין מכונת ... להמשך |
|
מיתוסים מתנגשים באיזור הדמדומיםמאת: שגיא רפאלהמיתולוגיה היוונית מספרת על אודות פאיתון, אשר התרברב על היותו בנו של הליוס, אל השמש. כשאחד מחבריו דחק בו להוכיח זאת, פנה פאיתון אל אביו, ולאחר שזה הסכים לעשות כל שיתבקש כדי להוכיח את הורותו, נאלץ להתיר לפאיתון לרכב במרכבת השמש. פאיתון חסר הניסיון איבד את שליטתו על מושכות הסוסים, וחרך אדמות והקפיא אחרות בעודו מתקרב ומתרחק אליהן לסירוגין עם השמש, עד שזאוס, בכיר האלים, נאלץ להטיל ברק על המרכבה כדי לעוצרה. פאיתון נזרק ממנה וצנח ... להמשך |
|
חורשת אלוניםאריאל הירשפלדמקומיות היא חוויה חושית, הנטבעת בתודעת האדם החי במקום – עד שהוא מזהה אותה עם עצמיותו ממש. המקום עצמו – אורותיו, חומו וקורו, ריחותיו, ציפוריו וחיפושיותיו – עובר הטבעה והוא חתום בתודעה, בתבניתה הראשונית ביותר. ואין לערב מקומיות בילידיות, שהיא הצהרת בעלות ושייכות למקום הנשענת על פירוש מיתולוגי של מושג הלידה – כאילו מתרחש בה איזה מגע טמיר, העוקף כל חוש והבנה, בין הנולד לבין המקום; מגע המקנה למקום כוח גנטי עמוק. ה''יליד'' הוא סוג ... להמשך |
|
קרניים אחרונות של כיסופיםמאת: יצחק בן־נר בימות הגשמים נוצצות כל שבע דרכי העפר, המובילות למעגל הכפר מכל צדדיו, מהמים שנמלאו חריצי האופנים – גם אותן דרכים שכבר שנים רבות אין העגלות עוברות בהן. תחת שמים שחורים ללא תקווה זורח עיגול הכפר כשמש־אור, שבע קרניים לה, כבציורים שהיינו מציירים בילדותנו הרחוקה ההיא. כפר הולדתי הוא זה ואני אוהב אותו כל כך. אוהב אני אותו ואת אנשיו ואת שדותיו וגניו ואת רקיעי הקיץ והחורף שלו ואת כבישי האבן שלו, את אסמיו ולוליו ורפתותיו ... להמשך |
|
חבר מן השורה: דיוקן אליהו עמיצורדורון לוריא וגלית לנדאו-אפשטיין תגובתו של אליהו עמיצור בן ה־97 למראה דיוקנו שצייר אלי שמיר ב־2000, מגלה שמץ מדמותו המורכבת של נציג אחרון זה לדור חלוצי ואידיאליסטי, שהקדיש את חייו לחזון ההתיישבות בעמק ולעבודת האדמה: "הציור הזה הוא משהו מיוחד ולא עוד ציור. לא ראיתי הרבה תערוכות, אבל כאשר ראיתי, לא התרשמתי ככה כמו מהציור הזה. זה מדבר אל הלב. זו דמות ארצישראלית. נדמה לי שמארצות אחרות אי אפשר לעשות דבר כזה. זה משהו שיוצא רק ממי שגר שמונים שנה בארץ, ... להמשך |
|
דיוקן משפחה (אכילס בוחר במחרוזת הפנינים)מאת: שלומית שקדמתוך כותרת המשנה בציורו של אלי שמיר עולה שהגיבור המיתולוגי אכילס בחר במחרוזת הפנינים כאשר הועמד במבחן הזהות. אלא שהמיתולוגיה גורסת אחרת: תטיס אמו של אכילס ידעה כי נגזר עליו להיהרג במלחמת טרויה. על מנת למנוע את מותו שלחה אותו לחצר המלך, שם אולץ להסתתר בין העלמות, ללבוש בגדי נשים ולעסוק במלאכת האריגה. אודיסאוס שהגיע לארמון מחופש לרוכל, הביא עימו קישוטי נשים וגם חרבות ופגיונות. העלמות הקיפו את התכשיטים ואכילס את כלי הנשק. ... להמשך |