הציור של פיירו ליווה אותי שנה תמימה, וב־8 באפריל 2007 הגעתי שוב ללונדון כדי להביא אחד מציורַי לגלריה הלאומית לדיוקנאות הסמוכה. שוב נכנסתי לגלריה הלאומית ליום עבודה, ובסופו שוב עמדתי מול הלידה של פיירו. כאן הבנתי: ישו התינוק הוא בעבורי הדור השני של כפר יהושע, הדור של הורי. ישו התינוק, המונח על הרגבים – הוא דור הקורבנות, דור מגש הכסף, דור שגודל וחונך למלא תפקיד, למלא משימה נעלה. וחיבוקים – יש בהם משום הסחת הדעת. תוך כדי צפייה בתמונתו של פיירו דלה פראנצ'סקה, התחברה אצלי תמונת התינוק על הרגבים לסיפורים שהכרתי מראשיתו של כפר יהושע.
בזמנו, עם לידת הילדים לא הייתה כל אפשרות לוותר על חלקו של אחד ההורים בעבודות החקלאות, שכן העבודה התבססה רק על בני המשפחה – כעיקרון וגם בשל המחסור. ההורים הניחו את תינוקם על האדמה (עצים לצל לא היו אז כלל) ויצאו לעבודתם בשדה – קילומטרים של דילול או עישוב; ובינתיים הרך הנולד התקשח (בסגנון ספרטה אשר ביוון העתיקה) והתכונן למשימתו בחיים. לא לשפוט כאן את בני הדור הראשון אני בא. הם עסקו בהישרדות של ממש ובוודאי העריצו את בנם שגדל וגבה (הרבה יותר מהם, בדרך כלל) – אבל חיבוק לא תמיד היה שם.
חזרתי לארץ, ותוך מספר שבועות ארגנתי את הזמרות שלי, כולן נשים צעירות, אימהות שעסוקות גם בעולם משלהן, וכן את גיורא קופל – איכר ומוזיקאי, שאותו הועדתי לתפקיד של יוסף בקומפוזיציה (על פי הלידה של פיירו). יצאנו כולנו לחצי שעה של צילום בשעת בין ערביים של קיץ. הושבתי את "יוסף" האקורדיוניסט, העמדתי את הזמרות אשר שרו את שיר העמק וקולן נסחף ברוח בין הערביים, יחד עם שיערן. המחזה היה סוריאליסטי ומוזר. צילמתי והתחלתי לצייר על הבד שכבר נמתח והוכן. הכותרת שהענקתי לציור היא שיר ערש לעמק.
תהליך העבודה על הציור ארך כשנה, ובסוף 2008 הוא נשלח לתערוכה של אמנות ישראלית עכשווית ברומא. הפתיחה במוזיאון ויטוריאנו שבפיאצה ונציה הייתה ב־15 בדצמבר 2008. נסעתי לרומא לשבוע כדי להיות בפתיחה וגם כדי לראות אמנות. ב־14 בדצמבר, יום לפני הפתיחה, ביקרתי בווילה בורגזה ליום של רישום במוזיאון. נעצרתי מול ציורו של טיציאן, אהבה ארצית ואהבה שמימית, והתרגשתי מעדינותם האינסופית של הקפלים בשמלתה של ונוס הלבושה. כשחזרתי והבטתי בזמרות אשר בציור שיר ערש לעמק המוצג ברומא, החלטתי לא לוותר על שיעורו של טיציאן ולשפר משהו בשמלתה של "פלורה".
לאחר נעילת התערוכה ברומא הועבר הציור ישירות למוזיאון תל אביב לאמנות, וביום חמישי, ה־19 במרץ 2009, נסעתי למוזיאון עם ארגז הציור ושיפרתי מעט את שמלתה הפרחונית של מור. בכך השלמתי את העבודה על הציור – שלוש שנים ויומיים מאז שדמיינתי אותו לראשונה אל נוכח ציורו של פיירו.