דורון לוריא וגלית לנדאו-אפשטיין

תגובתו של אליהו עמיצור בן ה־97 למראה דיוקנו שצייר אלי שמיר ב־2000, מגלה שמץ מדמותו המורכבת של נציג אחרון זה לדור חלוצי ואידיאליסטי, שהקדיש את חייו לחזון ההתיישבות בעמק ולעבודת האדמה: "הציור הזה הוא משהו מיוחד ולא עוד ציור. לא ראיתי הרבה תערוכות, אבל כאשר ראיתי, לא התרשמתי ככה כמו מהציור הזה. זה מדבר אל הלב. זו דמות ארצישראלית. נדמה לי שמארצות אחרות אי אפשר לעשות דבר כזה. זה משהו שיוצא רק ממי שגר שמונים שנה בארץ, מה שהאדם הזה עבר, האקלים הקשה והעבודה – זה מוכרח לשבות את עיני האדם. אני מתרשם מאוד מאוד. אני מוכרח לומר לך  –  אינני מתגאה  –  אני מתרשם. אני משתדל להתעלם מזה שזה אני, אבל אני מניח שאי אפשר לעבור ליד התמונה הזו מבלי להתעכב. אין מה לדבר, יש מלה עברית יפה ופשוטה: התמונה מרשימה, זאת אומרת: עושה רושם. הציור הוא מקשה אחת, אי אפשר ליטול חלק מזה. אפילו הישיבה, הברכיים, הנעליים, כל דבר הוא שלמות. תוציא מפה משהו וזה לא יהיה שלם. כמובן כל החדר, כל הרקע – יש לו משקל רב מאוד. אם תיקח את הדמות ותוציא מהרקע – זה יהיה חסר. דמות האדם הזה שיושב עם הרקע מסביב – זאת שלמות. בלי זה – החדר בעצמו או הדמות בעצמה – זה פגום. נדמה לי שפה הצלחת לתת תמונה (זה לא נעים לי שזה אני), אני רוצה להביט על זה מתוך עיניים של אדם מבחוץ. הוא מוכרח להתרשם. אני משתדל לצאת מעורי ולא לראות בזה את עצמי, אלא דמות אדם עובד, דמות אדם, אדם מגשים" (בשיחה עם אלי שמיר, 25.8.2001).

בהזדמנות אחרת אמר עמיצור לשמיר: "אני מבקש שיקראו לציור: 'חבר מן השורה'. אינני פילוסוף, אינני היסטוריון, אינני נואם גדול – אני חבר מהשורה".

 
אליהו עמיצור נשא כל חייו בגאווה שני תארים: עובד אדמה ואיש מן השורה, וזאת למרות היותו גם מורה, מחנך, איש ספר, ארכיאולוג חובב ועוד. הוא נולד בערב פסח, 1903, בטרנופול שבגליציה המזרחית; בן זקונים (ילד שלישי) להוריו, מלכה-עמליה מורגנשטרן ופנחס שיצר. בילדותו למד בבוקר בבית ספר פולני-נוצרי ואחר הצהרים בבית ספר עברי. בנערותו הצטרף לתנועת "השומר", שהפכה מאוחר יותר ל"השומר הצעיר", ודבק, יחד עם חבריו, ברעיון ההכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל. כדי לחסוך כסף למטרה זאת לימד ילדים עברית (עוד בהיותו בן עשר) ולבסוף נאלץ למכור אף את ספריו כדי לממן את הנסיעה. למרות היותו תלמיד מצטיין ושליטתו בשש שפות (ביניהן לטינית ויוונית) – לא סיים מעולם את חוק לימודיו ולא השלים את תעודת הבגרות בשל עלייתו ארצה שנה אחת לפני תום הלימודים.

 

תחילה עלה לארץ האח מיכאל, שכן האשרה שלו הגיעה ראשונה, ועמיצור הצטרף אליו מאוחר יותר, ב־1921. בבואו לארץ פנה לעבוד בסלילת כביש חיפה-ג'דה (רמת ישי של היום). לאחר מכן עבד עם אחיו ב"גדוד העבודה המצרי", בלוד ובסרפנד (צריפין), בשכר של פאונד וחצי לחודש. חלומו הגדול היה לעבוד את האדמה וכך מצא עבודה כפועל חקלאי בבית גן וביבנאל. בין לבין הצטרף עמיצור לפרופסור ללשונות שמיות מפינלנד ולאשתו, אשר חפרו בארץ באתרים ארכיאולוגיים, וכך גם ניצתה אהבתו לארכיאולוגיה.
ב־1927 רכשו שני האחים, אליהו ומיכאל, שטח אדמה וסוסה בעפולה, בדרך להגשמת החלום למשק משלהם. הם הביאו ארצה את הוריהם, אולם אלה לא מצאו עניין בעבודת האדמה, "וכמו כל היהודים עברו העירה לחיפה ופתחו מכולת", מספר עמיצור. 
עמיצור עבד במשק וכשומר לילה בכפר הילדים שליד עפולה, שם פגש לראשונה את מרים, אשתו לעתיד. יומיום כתב לה מכתבים ושירי אהבה עד שניאותה להינשא לו ב־1928, בהיותו בן עשרים וחמש (לאחר 75 שנים סיפר כי מעולם לא היו לו יחסי קירבה עם אשה אחרת – לפני מרים או אחריה). עם זאת, חיי הזוג היו מורכבים ורבי מהמורות. היו מתחים וריבים בבית, למשל על כך שמרים לא הרשתה לו לקרוא ספר או עיתון בזמן שאכלו יחד. מרים: "היה זה באותו הלילה שבו נרצחה הניה שולמי. [בכ"ה בשבט תרצ"ט, 14.2.1939, בשעות הערב, יצאה הניה שלומי מכפר יהושע כדי לסגור את הרפת לקראת הלילה. ממארב לא רחוק נורו לעברה יריות, שפצעוה קשה, ובאותו לילה מתה מפצעיה]. כולנו הזדעזענו, כמובן גם אני, ואליהו איננו. עבר לילה והוא לא חזר. אובדת עצות אמרתי לעמי: 'לך חפש את אבא'. עמי היה אז אולי בן שש או שבע, עֵד אילם למריבות ולסכסוכים... בלילה לן [אליהו] כנראה בבית שערים, למחרת עמד בג'ידה, מחכה לאוטובוס, והנה עמי רץ אליו מאושר: 'אבא בוא הביתה, אמא מחכה לך, הניה שולמי נהרגה'. קורן מאושר חזר עמי עם אבא הביתה". ובוודאי גם לא קל לחיות לצד דמות שהיא גם סמל ודגל, דמות המהווה כל חייה דוגמה לעיקשות אידיאליסטית וגם לביקורתיות קיצונית, אשר הופגנה בראש ובראשונה כלפי עצמה אך גם כלפי הקרובים אליו ביותר – בני משפחתו. לאחר הנישואין הצטרף עמיצור לבדו לגרעין המייסדים של כפר יהושע, הקים צריף והחל לחרוש את השדות. לאחר כשנה הצטרפה אליו מרים.

הזוג הצעיר, שהפך למשפחה, השתלב בבניין כפר יהושע. עמיצור מספר על המחויבות לעבודת האדמה: "מרים הייתה יוצאת לשדה לדלל את התירס, והייתה מניחה את התינוק בקצה השורה שאורכה היה שלושים מטר, וגם אם הילד בכה – היא לא הפסיקה לדלל". בנוסף לעבודת המשק, עסק עמיצור בפעילות ציבורית בכפר, לימד נוער שעלה מגרמניה ופעל לעיצוב החינוך בבית הספר.

המערכה על הקמת המדינה גבתה ממנו מחיר כבד – נפילת בנו הבכור, עמי. בעקבות השכול שינה את שם המשפחה, שכבר עיברת אותו בעבר – צור, לעמיצור. הבן, עמי צור, נהרג בינואר 1949 כאשר עלה על מוקש במהלך ההפוגה במלחמת העצמאות. מרים: "כרעם ביום בהיר נפלה על ראשנו הידיעה המרה. אליהו נסע לתל ליטווינסקי ויחד עם הלל שמיר [אביו של אלי שמיר] ישב כל הלילה ליד ארון בנו בכורו כשסביבו גושי קרח מטיפים טיפות".

בראיון לדליה קרפל ב"מוסף הארץ" (1.10.1999) דיבר עמיצור על המוות הקרב: "התוכניות שלי הן מקסימום לשלושה-ארבעה ימים"; ובסרט תיעודי על אודותיו, אמר: "אני אדם אפור. חיי היו אפורים. מעולם לא שאפתי לגדולות. אני בעד החיים הפשוטים אשר אין בהם עליות ומורדות ולרוב הייתי מרוצה מחיי". בראיון מתרשמת המראיינת מהיותו דעתן, אינטלקטואל, רציונליסט, פמיניסט, חובב ארכיאולוגיה, בעל עברית צחה ועקשנות גדולה. לא היה לו טלפון, הוא מעולם לא נסע לחו"ל ומעולם לא היה לו חשבון בנק. מרים נפטרה ב־1986, והוא הלך לעולמו 18 שנה מאוחר יותר, בגיל 101, לאחר חג הפסח של שנת 2004.

אלי שמיר עורר את תשומת לבו של עמיצור לצורת המיתאר של כפר יהושע, הערוכה בצורת האות יו"ד, האות הראשונה בשמו של יהושע חנקין – גואל האדמות, שעל שמו קרוי היישוב, אות שהיא כמובן גם שמו המפורש של אלוהים. על כך הגיב עמיצור בפליאה: "אני שומע את זה בפעם הראשונה. זה מוצא חן בעיני, אבל לא שמעתי על כך מאנשי כפר יהושע ועל דעתי זה לא עלה. יכול להיות שמתחת לסף ההכרה היה משהו כזה. לפי מיטב הכרתי, לאלוהים לא היה חלק בכפר יהושע [...]. אנחנו הגשמנו את התורה. כפר יהושע זו הגשמת התורה – תורת החיים ולא תורה מאובנת. החגים האמיתיים הוכתבו על ידי עבודת השדה. חג השבועות בא לציין קציר חיטים ולא את חג מתן תורה".

אידיאל רוחני, חברתי ולאומי של דור שלם משתקף בתמונת הדיוקן של עמיצור הקשיש. ראובן רובין צייר את דמותו של אחד העם בן השבעים (1926), ובשני הציורים הדמות ישובה על כיסא, פונה חזיתית, והפורמט הוא אורך גוף מלא – הנחשב לפורמט החשוב והיקר לפי הנוהג המסורתי בתחום ציור הדיוקנאות. כאמור, עמיצור ביקש לכנות את דיוקנו "חבר מן השורה", כינוי המזכיר את שם העט שאימץ לעצמו אשר צבי גינצברג – אחד העם. עמיצור ואחד העם, שעונים בדיוקנאותיהם על מקל, מעין מטה רועים בבחינת "מטה ההנהגה" (ואולי, לפחות במקרה של אחד העם, גם איזכור למשה המקראי). ואולם, השוני בין שני הציורים מהותי. אחד העם נראה חלוש מאוד וכפוף. ואכן, זו הייתה שנת חייו האחרונה. עמיצור, למרות מניין שנותיו, יושב זקוף, וכמעט שאינו נשען על מקלו. דמות אחד העם בדיוקן היא כעין ייצוג של דמות ה"יהודי הישן", סטריאוטיפ שמקורו בתפיסות אנטישמיות; בשלהי המאה ה־19 השתלב הסטריאוטיפ בשיח הציוני בתיאור תחלואיו של איש הגולה – אדם של "אוויר ורוח", כמעט נטול גוף. עמיצור משדר סטריאוטיפ אחר – את "היהודי החדש" החסון, השזוף והאיתן. אך גם בדיוקנו המצויר של עמיצור ניכרים אותות הזמן – גם המיתוס הוא בשר ודם.   

מעניין שדווקא אחד העם – אידיאולוג, מסאי, הוגה, איש רוח, אשר לא האמין בעשייה החלוצית, וגם היה בורגני בכל הווייתו (סוכן לשעבר של חברת ויסוצקי בלונדון), מצויר לכאורה בחיק הטבע, על רקע סבך צמחי שופע ופורח, ולא בביתו לצד שולחן עבודתו ורכון על ספריו, ברוח המסורת האירופית של תיאור איש רוח. אולם הצמחייה הזאת אינה נוף פנטסטי וגם לא רמז לג'ונגלים המוכרים מתמונותיו של הצייר הצרפתי אנרי רוסו, כפי שמקובל לחשוב, אלא זהו טבע מבוית של גינות נוי (אולי אף גן ביתו של אחד העם עצמו); וליתר דיוק, אלה צמחי נוי שהובאו לתל אביב הצעירה מארצות טרופיות שמעבר לים בתחילת המאה ה־20, בתקווה שיצליחו להיקלט באדמת הארץ ולהפריחה. צמחייה זאת מסמלת בדיוקן את הצלחתם של קליטת העלייה ושל החזון הציוני, ובו בזמן מעידה על היסוד המלאכותי הטבוע בהם (ניצה דרורי-פרמן משתמשת בהקשר זה במונח טרנספלנטציה, ראו:  "ראובן מביט אל הים", ראובן רובין – מקום חלום, קט' תערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006, עמ' 43).

עמיצור, חלוץ אמיתי, מצויר בתוך הבית, על פי הנוסח המסורתי של ציור הדיוקן האירופי הבורגני, וזאת בניגוד בולט לדיוקן אחד העם, ואפילו בניגוד לתצלום שצילם עדי מזן, שבו נראה אליהו יושב בסביבתו הטבעית יותר – ערימת שחת ליד הרפת. הן בתמונתו של שמיר והן בתצלומו של מזן בולטות ברכיו הגרומות והחשופות של האיכר הישיש –  שהוא בבחינת "שמורת טבע" בעצמו. החדר הצנוע הנראה בציור, ואי הסדר שעל השולחן וחדר האמבטיה הספרטני – כיור, ברז ומראה, חותרים תחת הנוסחה הבורגנית המקובלת והמהדרת, הנהוגה בז'אנר זה. על השולחן שמשמאל – בקבוק של שמן זית, אשר הופק על ידי נכדו של עמיצור (בשנותיו האחרונות נהג עמיצור לגמוע בכל יום כוסית של שמן זית). על המדף, משמאל למנורת הקריאה, תלוי דיוקן מרים, ומעליו תעודה ממוסגרת מטעם קרן היסוד, המאשרת כי עמיצור החזיר את ההלוואה שקיבל לרכישת הקרקע עוד בטרם מועד פרעונה –עובדה שהיה גאה בה עד למאוד. ועוד בתמונה, בתוך ספל שעל השולחן מונחים מספריים לצורכי תפירה, וסביר להניח כי מאז מות אשתו תיקן והטליא עמיצור את בגדיו בעצמו. קשה להתעלם גם מן הכסאות הריקים והמיותמים.

מקור האור הנופל על עמיצור אינו ממנורת החשמל הקטנה הנמצאת על המדף מאחוריו, אלא ממקור אור טבעי הנמצא מחוץ לחדר. אור השמש החודר מבחוץ מבליט את חריצי הפנים הצרובות, מעין רושם של זקן העדה, חכם הכפר, בנוסף לקשר העמוק של הדמות אל האדמה. שמיר הבליט את ידיו המחורצות של עמיצור, הנראות כרגבי אדמה.
למרות הסגפנות חמורת הסבר, יש בדיוקן ביטוי של ייחוד, ואולי אף הידור מוצפן: הדמות נתונה במערך מחברי סימטרי (אמצעי ציורי מרומם ומעניק חשיבות), ומאחורי ראשו של עמיצור נראית דלת עץ חומה ומלבנית – אולי גירסה מקומית לבד הברוקאד, התלוי בדרך כלל מאחורי ראשה של המדונה על הכס, בד המייפה ומבדל את דמותה. בציורים פלמיים ובציורים ונציאניים החל מן המאה ה־15 (יאן ון אייק, ג'ובאני בליני ואחרים) מופיעה דמותה החד־פעמית של המדונה כאיקונה, כאם רוחנית ואהובה – מושא לבקשה של חסד ותפילה. אם דמות המדונה נותרת בתולית, צעירה ויפה לנצח, הרי שחותם הזמן והמקום לא חדל מלהותיר את רישומו על דמותו של החבר מן השורה –  אליהו עמיצור.